לעמוס ערן, שהיה בתקופות שונות, איש האגף לאיגוד מקצועי בהסתדרות, מנהל קרן ״מבטחים״ ונשיא אוניברסיטת חיפה, יש שני נושאי מחקר הבוערים בדמו, בעקבות התנסויותיו האישיות: תהליך המלחמה והשלום עם מצרים בשנות ה-70׳ ורצח הנשיא קנדי.

ערן נשלף מההסתדרות ונשלח לשגרירות ישראל בוושינגטון, במשכנה הנושן והצפוף ברחוב 22, בידי שרת החוץ (ולפני כן העבודה) גולדה מאיר. משימתו: טיפוח הקשרים עם האיגודים המקצועיים האמריקאים, כמנוף להשפעה על מימשל ג׳ונסון ועל הקונגרס. תפקידו התרחב והתפרש על קשרי השגרירות, במישרין ובעזרת השדולה (הצמוקה והעניינית, אז) איפא״ק, עם הסנאטורים, חברי בית הנבחרים, ועדותיהם ועוזריהם.

ב-1968 הגיע לעיר שגריר חדש, רמטכ״ל מלחמת ששת הימים יצחק רבין.  הוא היה טירון בדיפלומטיה אך מהולל כגנרל. הנשיא החדש ניקסון כונן איתו, באמצעות יועצו קיסינג׳ר, ערוץ ישיר, שתכופות עקף את משרדי החוץ של רוג׳רס ואבן. ערן, שכמו רבין לא השתייך לסגל שירות החוץ, היה למקורבו של השגריר וסייע לו בהשגת הסכמת הקונגרס לאספקת מטוסי הפנטום. ערן גם היה עד לצרימות ביחסי רבין עם יהודים אמריקאים שחתרו לבעלות בית לבן ועם גולדה, שדגלה בקו נוקשה ופשטני יותר. הוא מחקה את הר׳ של גולדה, כשהתכעסה לרגע ושאלה אם השגריר אינו מפריז בהבנת עמדת המארחים – ״רבין מייצג אותנו או את האמריקאים?״

ערן נזהר מקביעה ודאית, אם ניתן היה למנוע את מלחמת יום הכיפורים, אך החומר שאסף וחקר על מה שהתרחש והוחמץ במשולש סאדאת-קיסינג׳ר-גולדה מוביל למסקנה שהמדיניות הישראלית באותה שנה גורלית, 1973, היתה הרת אסון.

לאחר התפטרות גולדה ובחירת רבין – במרכז מפלגתו ובאישור הכנסת – לראש הממשלה התמנה ערן למנכ״ל משרדו וליועצו המדיני, המעורב במגעי תהליך הסדרי הביניים עם וושינגטון וקהיר. על כך, בהרחבה, ועל רצח קנדי – בפרק השני של השיחה איתו.