כשגבי אשכנזי היה אלוף פיקוד הצפון שירתו תחתיו שני האוגדונרים של הלחימה בלבנון, בני גנץ (יק״ל) ומשה קפלינסקי (91); ולאחר הנסיגה שילם את מחיר החטיפה בלבנון האוגדונר השלישי, צביקה גנדלמן (36). קצת נשכח שהיה גם רביעי, מפקד אוגדה 319, לפנים ובהמשך שוב 146, אוגדת מוסה פלד במלחמת יום הכיפורים – דן הראל, היחיד בין עמיתיו שהגיע מחיל התותחנים.

גנדלמן, שהיה בדרכו לפיקוד על גיס משוריין בדרגת אלוף, נותר תא״ל. ב-2001 קודמו לאלופים כל שלושת עמיתיו – הראל לראש אגף המבצעים, קפלינסקי למזכירו הצבאי של ראש הממשלה שרון, גנץ למפקד הגיס. במהרה היו גם לאלופי שלושת הפיקודים. כשחלוץ התמנה לרמטכ״ל סוכם שקפלינסקי יהיה סגנו הראשון וגנץ השני, כהכנה להתמודדות ביניהם ב-2008 או 2009. הראל, שסיים תפקיד מאתגר ומתיש בדרום כאחראי לפינוי עזה, קיווה להתרווח  בוושינגטון כנספח צה״ל.

אלא שאז הגיחה שוב לבנון וטרפה את הקלפים. חלוץ, שהראל מתפעל מהחלטותיו לתחקר ללא רחם את שגיאותיו ואז להתפטר, פינה את מקומו לאשכנזי, שהזעיק את הנספח הביתה, לסייע לו כסגנו אחרי קפלינסקי, שהחליט לפרוש כשלא מונה לרמטכ״ל ונשאר עד לתום המבצע נגד הכור הגרעיני בסוריה והתפוגגות החשש שיסלים למלחמה. זאת היתה תקופתם השלישית כצמד מפקד-סגן: בחטיבת המבצעים, בפיקוד הצפון ועכשיו בקומה ה-14 של בניין המטכ״ל.

הראל, בתפקידו הרביעי כאלוף, כמו אהוד ברק (אג״ת, אמ״ן, פקמ״ז, סרמטכ״ל) ושני רק לגנץ (גיס, פצ״ן, מז״י, וושינגטון, סרמטכ״ל), הציב לאשכנזי תנאי נוקשה: שנתיים בלבד והלאה, בגיל 54, לאזרחות. התעקשותו חוללה את הסבב הראשון במשבר ברק-אשכנזי, על מינוי הסגן הבא. גדי איזנקוט או יואב גלנט? גנץ!

אך עוד לפני שגנץ היה לנספח השלישי ברציפות בארבע שנים שנשלף מהבירה האמריקאית לתפקיד בכיר במטכ״ל, לאחר עמוס ידלין לאמ״ן והראל, תירגם הראל את הגדרת תפקידו הכפול כסגנו של הדרג הפיקודי העליון וכראש מטה – מנכ״ל במדים – של הצבא למעורבות מובילה בבניין הכוח ובבניין הכוח גם יחד. 

אף שאגף המטה, ואיתו גם תפקיד ראש אג״ם במקביל לסגנות הרמטכ״ל, בוטל בסוף שנות ה-90’, כשהוקם מחדש אגף המבצעים (אורגן מחדש בשנות ה-50׳), נמנע הראל מלהצטצמם לניהול משאבי הצבא, כמקובל אצל סגני רמטכ״ל באלף הנוכחי. לצד הפעילות הגלויה, שאחד משיאיה היה מבצע ״עופרת יצוקה״ ומתייחות תל אביב (אשכנזי)-באר שבע (גלנט), היה הראל למצביא קידומה של היערכות צה״ל לתקיפת התשתית הגרעינית באיראן – תיכנונים, הצטיידות, אימונים, הכנות. כשבנימין נתניהו חזר  באפריל 2009 לראשות הממשלה, בתום עשור של היעדרות ממנה, הדהימו אותו אשכנזי והראל בחשיפת היכולת המיבצעית שנבנתה לפניו ובלעדיו.

לא שהראל המליץ על הפעלתה – להיפך, כמו אשכנזי ואיזנקוט הוא הסתייג ממנה, אך ראה כמשימתו את העמדתה לרשות הדרג המדיני, להחלטתו. בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ הוא נזכר גם בטיסתו במושב הנווט – זה שעליו ויתר כשהחליט, שלושה עשורים קודם לכן, שלא לחזור לחלק האחרון של קורס הטיס – באפ-16, סופה, שהטיס מפקד בסיס חצרים, תא״ל שלי גוטמן. בפינוי עזה היו פרחי-הטיס של גוטמן רכיב חשוב בכוחות שהפעיל הראל, לצד השוטרים בפיקוד אורי בר-לב וכשבסתר מושג תיאום עם רבנים ומנהיגי מתנחלים. 

בחלק שני זה של השיחה, הארוך מכרגיל, מספר הראל גם על מקצת הגילגולים של פרשת כלי-השיט. ב-2009 הביע התנגדות מקצועית, כמוהו כאשכנזי וכפיקוד חיל-הים, לרכישת צוללת ששית; לכל המיתארים והאילוצים, די היה בחמש. 
חלף חומש, הוא מנכ״ל משרד הבטחון החולש על מנהל הרכש והמשלחת בגרמניה והאגף המדיני-בטחוני, ושוב מגיחות מהמצולות כוונות תמוהות, עוקפות כל נוהל תקין, לספק פרנסה למספנה גרמנית מסויימת מאד, מקורבת לשלטון, שתזדרז לייצר את צוללות 7-8-9 וספינות נגד צוללות ואת הצוללות המצריות שנגדן יופעלו הספינות נגד הצוללות. ״דן הראל!״ הלם נתניהו באחד הדיונים, ברוב 
תיסכולו לנוכח האלוף-המנכ״ל שסירב לאטום את אפו לדג המסריח.

להערות ותגובות 
[email protected]

אפרכסת: ערכה נעה עמיאל לביא, הפיק איתמר אורן