אם אחד המדדים להשפעה תקשורתית הוא יחס המערכת הממלכתית – משטרה, פרקליטות, בתי המשפט – לתחקירים הנדפסים או המשודרים לפני שמערכת החוק טיפלה בפרשיות הנחשפות בהם, אחד העיתונאים המשפיעים ביותר בישראל בסוף המאה ה-20 ובתחילת המאה הנוכחית היה מוטי גילת. מותר לומר, מוטי גילה. גילוייו הרעישו מוסדות ארץ ותורגמו בשפת התביעה לכתבי אישום ששלחו מורשעים לכלא.

היה, ואמנם עודנו פעיל אך פחות מטלטל, במאמריו ובהופעותיו, שלא באשמתו. גילת נותר רעב לחומר ולתיקון. שתיים, אחרות, הן שהשתנו: התקשורת, המעדיפה גירויים על גילויים, והחברה הישראלית, המפהקת במקומות שלפנים זיעזעו אותה.

בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מתאר גילת, שהיה רגם בחיל-הרגלים בשירותו הצבאי, את מעוף הפגז העיתונאי שלו: מ״במחנה נח׳ל״ ל״על המשמר״ ל״ידיעות אחרונות״ ל״ישראל היום״ ל״כאן 11״, לא סופי.

לא רדיפת הצדק של עורכי ״ידיעות״ אחראית לשנות הזוהר והטוהר של התחקירים שהוביל גילת, אלא התחרות; ולא עובד הציבור המועל בתפקידו וראוי לבוא על עונשו עמד לנגד עיני צהרונו, כי אם היריב הנפוץ יותר. דב יודקובסקי, ששלף את גילת מהיומון הצנום והמשפחתי של מפלגת הפועלים המאוחדת, רצה תפוצה באמצעות פצצה; וגילת הפציץ.

אם דרעי היה האריה שרכב על הסוס העדתי, גילת רכב על דרעי, עד לניקוי – הארעי, כמסתבר – של האורווה. לקראת הכרעת הדין במשפטו של שר הפנים שנפל ממרום מעמדו בממשלות שמיר ורבין היה גילת מתוח כמעט כנאשם, כשבגבו מבטי עמיתים הנערכים לשמוח לאידו. אילו ידע שראש ההרכב, השופט צמח, ביקש מקצין המשטרה ברונו שטיין לאבטח היטב את הסביבה המועדת להפגנות, היה נרגע, בהסיקו מכך שדרעי וחסידיו אינם עתידים לחגוג זיכוי.

באותו בית-משפט מחוזי עומדים לדין עתה – זה ארבע שנים של ״עתה״ – רה״מ ומו״ל, נתניהו ומוזס, המעסיק שהיה לנוני נמסיס של גילת ושהקריב אותו כשתחקיריו נעשו יקרים מדי, לכאורה בשקלים ולמעשה בשיקולים. צורך הדדי חיבר את גילת למכשיר הפוליטי במסווה שקוף של עיתון, שנולד למען קורא אחד. זה לא היה השלב הכי מוצלח במסלולו של גילת, והוא גם כן דיו להודות בכך, אבל הוא איפשר לו לשמור על מגע עם מלאכת הדיבוב וסריקת החומרים והכתיבה.

בשנות ה-70׳ הרחוקות, כשגילת היה לעיתונאי, העיתונות המודפסת היתה מלכת התקשורת. יובל ויותר אחר כך היא ביציע, כבדה יותר ממכובדת, מתקשה להדביק את זריזותה-פזיזותה, של האלקטרוניקה לסוגיה, איטית, איטונות. השינוי לא היטיב עם החברה הישראלית; הוא שיטח אותה. קצב העבודה על תחקירים מעמיקים, חסיני דיבה, מזמיני המרה לחקירות פליליות, שוב אינו משתלם. אבל גילת אינו מוותר, או כפי שהיה כותב אילו חיבר את הפיסקה בסגנונו המתופף, ״אינו מוותר, אינו מרפה, אינו מניח את העט, אינו מוכן להיכנע לרע המאיים לנצח את הטוב״.

 הפקה: איתמר אורן
אולפן: קמילה פאס פבסנר
נוצר באולפני ProCast, רשת הסכת/אור אליעז, שביל המרץ, תל אביב