נחום אדמוני היה לא רק הרמס״ד הששי, אלא גם הראשון שצמח מתוך המוסד, ומה עוד מתחום קשרי-החוץ החשאיים (״תבל״) ולא מהפעלת הסוכנים (״צומת״) או המבצעים (״קיסריה״). הוא התמנה לתפקידו ערב הטבח בסברה ושתילה, בספטמבר 1982, וכיהן בו שש שנים וחצי.

מסלולו המודיעיני של אדמוני נפתח בשנות ה-40׳, כנער ירושלמי שפעל בשירות הידיעות של ההגנה, ש״י, במחלקת המעקב אחר אנשי אצ״ל ולח״י – הכנה ייחודית לכפיפותו, לאחר ארבעה עשורים, לראשי המחתרות בגין ושמיר. לאחר מלחמת 1948, במצור הקשה על ירושלים, ולימודים בקליפורניה, גוייס למוסד ויצא מטעמו לשליחות במזרח אפריקה. בין השאר, הזדמן לו להגיע לאתיופיה ולמרוקו במוצאי נסיונות הפיכה בהן נגד הקיסר והמלך.

בפעילותו ב״תבל״ התוודע לכמאל אדהאם, ראש המודיעין הסעודי ושותפו של המרגל המצרי אשרף מרוואן, ולאיש ה-CIA ג׳ים אנגלטון, שאותו ליווה לביקור אצל בן גוריון. הוא היה מראשוני המופקדים על המגעים עם הנוצרים בצפון לבנון, אך התלונן על התרועעות-יתר של עמיתו דייב קמחי עם בכירי הפלנגות. במחלוקת על תקיפת הכור ליד בגדד תמך בהפצצה, כאשר מוצתה יכולת המוסד לחבל ברכיבים הגרעיניים בעיראק או מחוצה לה.

בהתמודדות על ראשות המוסד, לאחר האלוף יצחק (חקה) חופי העדיף בגין את האלוף יקותיאל (קותי) אדם. אדמוני התכוון לפרוש עם כניסת אדם לתפקידו. כשאדם נהרג בלבנון חודשה מועמדות אדמוני, שהפעם זכה.

אף שטבח סברה ושתילה העיב על תחילת כהונתו הצליח אדמוני להימנע מהסתבכות ברוב הפרשיות שפקדו זרועות אחרות של מערכת הבטחון באמצע שנות ה-80׳: קו 300, פולארד, איראן-קונטרס, ואנונו (אז נשלח המוסד לתקן מה שמשרד הבטחון והוועדה לאנרגיה אטומית הזניחו). יוזמתו לחידוש המגע המודיעיני עם ירדן הביאה לפגישה מפתיעה עם חוסיין.

בשיחה עם אמיר אורן שופע אדמוני בן ה-93 זכרונות מרתקים. מאחורי חזותו המאופקת והדיפלומטית, ששיקפה הצלחה ברקימת קשרים עם שירותים זרים, נצברה גם מיומנות בפוליטיקה אירגונית, שבלעדיה מן הנמנע להגיע לראשות גוף כוחני כמו המוסד.

אדמוני נשאל פעם מדוע הסתכן המוסד בגיוס ויקטור אוסטרובסקי, שלצד תיחכומו וליטושו נודע גם בהתנהגות בעייתית, ממזרית, של חתול רחוב. ״המגוייסים, ברובם, היו באותה תקופה צעירים ללא רבב, סרנים בצה״ל או ילדים טובים ירושלים,״ אמר, בכוונו למאפיין מסויים של מרובעות. ״לפעמים מועיל לצרף אליהם חתולי רחוב.״ אוסטרובסקי, הסתבר, לא היה החתול הנכון, אבל גם אדמוני, בטיפוסו לראשותו הנכספת של המוסד, לא היה זר לכישורי הניתור, השריטה והנחיתה על הרגליים.