תת-אלוף במילואים איתי ברון, שהיה ראש חטיבת המחקר באמ״ן בשנים 2011-15, מתבונן בו-זמנית אחורה וקדימה, בלי להזניח את ההווה.

ברון חוזר לפצע הגדול של המודיעין הישראלי בכלל ושל אמ״ן בפרט – כשלון ההערכה, ולכן גם ההתרעה, ערב מלחמת יום הכיפורים. הוא מציין שאז כהיום נשען אמ״ן על המוחות הטובים ביותר וכי בלי להמעיט בחומרת השגיאה בגילוי החלטת סאדאת ואסד לצאת למלחמה ב-6 באוקטובר ובפיענוח הסימנים המעידים, חלקו היחסי של המודיעין במפולת של המערכת הישראלית אינו גדול מחלקם של דרגי ההכרעה המדינית והפיקוד הצבאי.

לעתיד (קרוב) לבוא בוחן ברון, עכשיו גם בגלימת המרצה האקדמי ובמשחקי הדמייה, את שותפותם – לא השתלטותם – של כלי בינה מלאכותית בהגשת מודיעין למקבלי החלטות.

בהווה המתמשך של העימות הישראלי עם איראן, חיזבאללה וחמאס הוא חולק עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ תובנות מעניינות. נסראללה, שהגיע לראשות חיזבאללה בגלל התנקשות נמהרת בקודמו מוסאווי, אמנם למד להכיר את ישראל בשנות שהייתה בלבנון, אך הסגת צה״ל דרומה שללה ממנו את החיכוך שסיפק לו תחושה מציאותית של העוצמה הישראלית.

ברון ליווה את המערכה בין המלחמות (מב״ם) מראשיתה ומייחס לה הצלחה רבה, אך גם תפוקה שולית פוחתת, בגלל מאזן ההרתעה המונע מצה״ל לתקוף מהאוויר בלבנון.

על המחלוקת בדרג המדיני-בטחוני הבכיר בסוגיית רצונם – לפחות המוצהר – של נתניהו וברק לתקוף באיראן, ב-2011-12, הוא משיב אך לא מפרט. ניתן להסיק מדבריו כי לדעתו צה״ל, ובמיוחד חיל האוויר (שבלהק המודיעין שלו צמח), היה מסוגל לבצע את משימתו המוגדרת, אך שהתכלית הרחבה של מניעת התגרענות איראנית לאורך שנים לא היתה מושגת.

הלקח העיקרי שלדעת ברון ראוי להילמד, מ-1973 (ואף לפני כן) עד ל-2023, הוא שלא נכון לחפש את שורש כשלונות ההערכה, של המודיעין והפיקוד והמדינאים, באנשים מסויימים. אפשר ורצוי להציג אפשרויות חלופיות, להטיל ספק, להתווכח, אך כבר הקדמונים ידעו שהשגיאה גלומה בטבע האנושי.