על הקרבות לשחרור ירושלים במלחמת ששת הימים:

אני הייתי בועד המנהל של ׳גבעת התחמושת׳ הרבה שנים. אמרו לי: יוסי אנחנו רוצים להקים מיזם אור-קולי, שחזור של הקרב לשחרור ירושלים. בחיים צריך לעשות דברים ברצינות. ישבתי בארכיונים, נכנסתי למסמכים, אורו עיניי. קיבלתי תמונה שונה. ראיתי שמשהו השתבש. נוצרו סאגה, נוצרו קיפוחים וצריך לעשות סדר. יש פתגם לטיני שאומר: המילים פורחות. מה שכותבים נשאר. מי שעסק בתיאור המלחמה בירושלים, היה מוטה גור. הוא כתב, הוא הרצה, הוא היה מאוד כריזמטי, אני מאוד אהבתי אותו אפשר לומר. כשהתחלתי לעשות את המודל, דיברתי עם החברים שלי מהצנחנים. אמרתי להם: אולי תפסיקו עם הסיפור הזה ותוסיפו את האות מ׳, ממשחררי ירושלים, את ירושלים שיחררו 3 חטיבות. מחצית מההרוגים לא מהצנחנים. חלפו עברו השנים, אני גם כתבתי כמה דברים, לא פירסמתי אותם, עד שלפני ארבע שנים, יחד עם חבר מחטיבת הצנחנים, נחמיה זרחוביץ׳, הקדשתי שלוש שנים מחיי וכתבתי ספר שקוראים לו ״בעקבות סיפורי קרבות מלחמת ששת הימים בירושלים״ שזכה לפני שנה גם בפרס יצחק שדה. אני למדתי שזכרונות של אנשים במיוחד אחרי עשרות שנים, זה נחמד בשביל לשבת ולצ׳זבט ולספר סיפורים, זאת לא היסטוריה. היסטוריה כותבים בראש ובראשונה על סמך מסמכים כתובים, בודקים דבר דבר, מצליבים, מתקבלת תמונה הכי מדויקת שאפשר לקבל. במרווח הזמן בין 48-67, היום אני מבין שצה״ל לא הכין כראוי את האופציה של כיבוש ירושלים ויהודה ושומרון. הנושא שהתעסקו בו 19 שנה זה לחבור להר הצופים.  כשהמלחמה פרצה, אנחנו מדברים על 5 ביוני, אני מפקד הסיירת של החטיבה הירושלמית, אני יושב בסטף ביחד עם 18 טנקים. חטיבת הצנחנים של מוטה גור הייתה בכלל מיועדת לאל-עריש. מה שקרה בגדול, בצהריים במטכ״ל נבהלו שהירדנים הולכים לכבוש את הר הצופים. בצדק. דיין בשיחה עם עוזי נרקיס, נותן הנחייה: להציל את הר הצופים, לא איך שזה התפתח אחר כך״.

״מוטה מיהר מאוד להגיע לעיר העתיקה, לא להציל את הר הצופים. בין המסמכים שנתקלתי בהם בארכיון צה״ל, של מה שמוטה אמר בתחקיר, שבועיים אחרי המלחמה בפיקוד מרכז. בתחקיר הזה הוא מהלל את הטנקיסטים, את הטנקים הירושלמיים. מוטה שמה עושה להם מי שבירך, שאתה לא מעלה את דעתך. שהם הצילו את המצב. יפה כל הכבוד, איך אחרי המלחמה שכחת שהם נלחמו איתך כתף לכתף ברחובות. זה נורא״.

על יוני נתניהו: 

״כשאני הייתי ראש מחלקת איסוף, עמירם לוין היה מתחתיי ר׳ ענף מבצעים מיוחדים. בפגישות בנושאים מבצעיים שיוני ישב אצלי, הופתעתי שבשעה שהתנהלו דיונים בנושאים מבצעיים מאוד מאוד רציניים, הוא לא היה קשוב. ראיתי שהוא כותב ללא כל קשר לישיבה. חשבתי אולי אני שוגה. הייתה פעם אחת, פעם שנייה אמרתי ליוני ׳תישאר, אני רוצה לדבר איתך׳. היה איזשהו תאקל מבצעי אני לא רוצה לדבר עליו, התקשרו אליי קצינים מהיחידה אמרו לי: ׳יוסי, זה לא יכול להימשך׳. הייתי באריזות של הבית לקראת נסיעה לארה״ב להיות נספח. עשינו ארוחת בוקר גדולה, אנשים באו ופרקו את אשר על ליבם. שמעתי דברים מאוד קשים. למחרת היום נפגשתי עם שלמה גזית ר׳ אמ״ן לשיחת פרידה. על ההתנהלות של יוני דיווחתי לר׳ אמ״ן עוד קודם. אמרתי לו ׳תשמע, לאחר כל מה שקרה ומה שאני ראיתי, ולאחר כל מה שהפיקוד של היחידה אמר, אמרתי לו אני חושב שאין ברירה וזהו זה. אני נסעתי לאמריקה. אותי החליף חיים בנימיני. גם יוני וגם עמירם היו אנשים ראויים. שמעתי מאוחר יותר, שנסעתי יום-יומיים לאחר שנסעתי לארה״ב, היה איזשהו תרגיל, לתרגיל הגיע מוטה, ביחד עם שלמה גזית, שאמר לו: ׳זה עצוב נורא, אבל צריך להדיח אותו׳. מוטה אמר לו אני סומך על שיקול הדעת שלך. אם אמרו ליוני, או הספיקו להגיד לו אני לא יודע, ואז קרה מה שקרה״. 

וגם: ביירות במלחמת לבנון ׳כשהגיעו לביירות אמיר דרורי הרים אליי טלפון, הגעתי לביירות והסתבר שהייתה איזושהי תוכנית כאילו, תוכנית מודיעינית שיש בית מרקחת ברחוב זה וזה, הבעיה הייתה איך לקחת את המים, הדלק, הביוב, ולשלוט בו מבחוץ אם אפשר ולעשות להם את המוות, לאמיר היה פתגם: מים שווים יותר מדם׳; על הגז ׳אני לא נגד לייצא, צריך ימ״ח של 40-50 שנה, מעבר לזה תייצאו׳.